חלולה = נקב-בה

לפעמים שובניזם, שבז לנשים או פוחד מהן, ארוז בצורה מתוחכמת עד כדי כך שלא קל לזהותו. לפעמים השובניזם הוא חמקמק ולעיתים הוא אפילו לא מודע לשובניסט עצמו. בעידן שבו פמיניזם ושובניזם הם מונחים שגורים, ובודאי באוכלוסיה של עיתונות ליברלית נאורה, אין ממש מי שיעיד על עצמו כעל שובניסט. היכולת לזהות שובניזם, הן אצל גברים הן אצל נשים, נעשתה בהתאם לכך למשימה לא פשוטה. האם זה אומר שאין שובניזם? הלוואי!

האזהרה של העיתונאי שביט ב"הארץ" מפני מינויה של ציפי לבני לרשות הממשלה, מזמינה את השאלה האם לקרוא את דבריו כפשוטם ובאופן ענייני או לתהות על קנקנו של הכותב? מנקודת מבט פמיניסטית ישנה חובת תמיד לתהות על הכוונה, על העמדות האישיות, המוטיבציות והאינטרסים שהכותב מבקש לקדם.

הפילוסופית הפמיניסטית, נעמי שכמן, בספרה Engenderings , מנחה לשאול בנוגע לכל טקסט שלוש שאלות:
(Scheman,Naomi. Engenderings: Constructions of Knowledge, Authority, and Privilege. New York: Roudedge, 1993)
1.      מי הכותב?
2.      למי הוא כותב?
3.      למה הוא כותב?
שלוש השאלות הללו אמורות לקרב אותנו לתשובה לשאלה בנוגע לשובניזם של הדברים הכתובים.

הבה נבחן את הדברים שכתב העיתונאי שביט באמצעותן:

1.     הכותב הוא עיתונאי ותיק, מוכר ומוערך, המשוייך פוליטית לשמאל ואולי מזוהה עם אהוד ברק. ככזה אנו מחוייבים להניח שהדברים שכתב אכן נאמרו לו על ידי אנשים שעדותם אמינה, מקובלת ומוסכמת עליו ועל העורך של עיתונו. ליצירת איזון ואמינות מוצגות בתחילת דבריו שורת התייחסויות מחמיאות וערכיות על ציפי לבני. אך ברור מכותרת המאמר ומהשורה הסופית שאליה הוא מכוון כמסקנה, שהאמירות החיוביות הן רק אמצעי לשינוי מוחלט של הרושם אודות לבני מחיובי לשלילי. זוהי איננה סקירה של דעות על המועמדת לבני אלא מיקוד למטרה ברורה: השחרת פניה. אין סיבה וגם אי אפשר לייחס לעיתונאי תום לב בעניין זה.

2.     ערב בחירות, עיתוי פרסום המאמר, מבהיר מעל צל של ספק שהדברים מכוונים להשפיע על מצביעים שאולי לא החליטו או שעשויים לשנות את החלטתם. הפנייה היא לגברים ונשים כאחת, ומטרתה להזהיר שמי שיצביע למועמדת לבני עושה טעות גדולה. האם העיתונאי מבקש לספר לבוחרים מיהי באמת ציפי לבני? אם זו הייתה מטרתו, ספק אם היה מסתפק באותם חברי כת סודית היודעים "באמת" מיהי לבני. מדוע "האמת" המוארת של חברים ותומכים בלבני הפועלים בגלוי מבוטלת נוכח "האמת" השחורה? מתברר, אם כן, שהעיתונאי אינו מכוון את דבריו לקהל צמא דעת, אלא לקהל שצמא להשפעה ולהכוונה. הדברים מכוונים לקוראים שרוצים שיגידו להם במי לבחור, או לפחות במי לא לבחור.

3.     המוטיבציות האמיתיות של הכותב, ובמקרה הנדון של העיתונאי שביט, תמיד סמויות מן העין. משום כך, אין טעם להעלות בעניין זה השערות מרחיקות לכת. סביר להניח שבעיני עצמו העיתונאי הוא בעל אינטגריטי מקצועי ולא פועל-מטעם או "בובה" של אף אחד. סביר להניח שהעיתונאי לא תופס את עצמו כשוביניסט. כך שלטענה שהעיתונאי שביט הוא שוביניסט רק בגלל שהוא מזהיר מציפי לבני אין ביסוס.

     יותר מכל מקור אחר, ראייה לשוביניזם של העיתונאי תימצא בדברים שכתב, במילים שבהן בחר להשתמש. אין בכוונתי לסקור בפרוטרוט את הפגמים המשוייכים ללבני ולראות האם יש בהם מימד סקסיסטי. אין לי גם הכלים לומר אם הדברים נכונים או לא. התמקדותי היא בשאלת מיליון הדולר ששואל העיתונאי שביט: "מהי הליבה הפנימית שלה". נוכח שאלה כה נוקבת משתנה אווירת הדיון, ומתבקש להסיר את הכובע בפני מי שמעז להתמודד עם דברים כהווייתם. "מהי הליבה הפנימית שלה". איזה עומק חשיבה, איזו חדות ומיקוד של שאלת השאלות, איזה פרוייקט מדהים, כמוהו כניסיון לפצח את האטום, כפיענוח הקוד הגנטי. הרי אדם, כל אדם, עמוק מני ים, מורכב ומסועף, יקום, עולם ומלואו. כל אדם. אך כשמדובר בליבה הפנימית של ציפי לבני די במילה אחת: "חלולה". אין. אין שם כלום. נאדה. שום דבר. יצאה משלחת לחפש, עד היום לא מוצאים אותם. מדבר אין קץ, שממה.

     "חלולה", כמו משהו ריק שמבקש מילוי, כמו חליל מקנה סוף, כד בלי פרחים, צינור בלי מים. אישה חלולה. יש בה מרחב שמתחנן להתמלא. ריקנות שעד שלא תוחדר לתוכה נוכחות כלשהי אין לה תכלית, אין לה תקווה. מעצמה לא תוכל להתמלא, יש בה חור. נקב-בה. כיצד ניתן להתמודד עם זה? איך אפשר למלא אישה חלולה? מי יכול למלא אותה?

בחירתו במילה "חלולה", אולי יותר מכל דבר אחר, מעידה על העיתונאי שביט כמי שפוחד, בז או שונא נשים, כלומר, שוביניסט.