האושר אפשרי, האושר לא אפשרי

 

מסקנת פרויד, שאינה מכירה באפשרות של ויתור על המטרה להיות מאושר לנוכח הכישלון להשיגו, זהה למסקנה של קלימקוס (דמות בדויה שיצר הפילוסוף סרן קירקגור). פרויד מנסח את מסקנתו באופן ברור: 'המשימה שעיקרון^–העונג אוכף עלינו להיותנו מאושרים אינה ניתנת להגשמה, ואף על פי כן אסור לאדם לוותר – בעצם אינו יכול לוותר – על המאמצים להתקרב אי^–היאך לגשמתה' (תרבות והדת 1943: 133). 
 
למרות המסקנה המשותפת בדבר אי^–האפשרות לוותר על האושר כמטרה, התמונה המתקבלת מעמדת פרויד שונה מבחינה עקרונית מזו של קירקגור. אצל פרויד מובנת השאיפה לאושר כחתירה מתמדת אל האופק, הרחוק והבלתי מושג תמיד. עבור קירקגור, התשוקה, השמחה, האמונה, שבכוחה מוּנע האדם אל מטרתו, מבטיחה מתוך עצמה את אפשרות השגת המטרה, כלומר את היכולת לממש את האקטואליות של האדם הממשי כאושר נצחי.
     

פרויד, הרואה באושר שמשיג האדם עניין יחסי (וככזה, הוא בהכרח גם זמני וחסר התמדה), טוען כנגד העמדה המצדדת באפשרות השגת האושר הנצחי ש'גם הדת אינה מסוגלת לעמוד בהבטחתה' (שם 135). תיאור זה של עמדת פרויד הוא, כמובן, חלקי ביותר, שכן הוא נועד כאן רק לשם ביאור והבהרת עמדת קירקגור.
    

עם זאת אציין שהדת שפרויד מדבר עליה עשויה להיות זהה לדתיות שקירקגור מכנה דתיות א', שבה גם לתפיסתו לא מושג האושר הנצחי. אולם, בעוד שפרויד רואה בכישלון זה סוף פסוק לאפשרות השגת האושר בכלל ובאמצעות הדת בפרט, אצל קירקגור נשמרת, באופן עקרוני, האפשרות להשגתו בשלב גבוה יותר של הדתיות.

אשמה, לתפיסתו של קלימקוס (כפי שהוצגה בפרק הרביעי), כמומנט שלישי ואחרון במסגרת התנועה השנייה (דתיות א'), מציינת מודעות עצמית רפלקטיבית מלאה לכישלון האדם הממשי להשיג את אושרו הנצחי. בהיותה מומנט המאפיין את הטוטליות של התודעה האימננטית, מוצגת האשמה כביטוי המעשי ביותר של הקיום. האדם בעצם קיומו אינו אחראי לאשמתו, אלא אשמתו נכפית על תודעתו בשל כישלונו להיחלץ מהסבל ולהשיג אושר נצחי. 

רעיון דומה לכך שלא הקיום הוא מקור סבלו של האדם מציג פרויד. מצוקתנו, מסביר פרויד, 'באה לנו במידה גדולה ממה שקרוי תרבות האדם' (שם 136). התרבות, שמקורה בניסיון להתגבר על הסבל ואשר מביאה עמה חוסר נחת, מוגדרת 'סכום כל ההישגים והמוסדות, שמכוחם התרחקו חיינו מחיי בעלי^–החיים שאנו צאצאי^–צאצאיהם, הישגים ומוסדות המשרתים שתי תכליות – הגנה על האדם מפני הטבע וויסותם של יחסי בני^–האדם בינם לבין עצמם' (שם 138).
    

בתרבות, כמו אצל הפרט, הכוח המניע הוא השגת תועלת והפקת עונג (המומרים בעקרון המציאות להימנעות מצער). אולם, מאחר שהתרבות מבטאה את 'כוחם של הרבים' היא נמצאת במקרים רבים מנוגדת ל'כוחו של היחיד'. פרויד מצביע על דומות שבין 'תהליך^–התרבות להתפתחותו הליבידונית של היחיד'. ככזו, 'מושתתת התרבות על ההכרח לוותר על סיפוקם של יצרים […] תנאי קודם לתרבות הוא דווקא מניעת סיפוקם של יצרים אדירים (או דיכויים או הדחקתם, או סילוקם בדרך אחרת כלשהי)' (שם 143–145).
    

בבסיס תשובת פרויד לשאלה: 'היאך אפשר לשלול מיצר כלשהו את סיפוקו', נמצא הקשר למה שהוא מכנה: 'תודעת האשמה'. התרבות תובעת מהאדם קרבנות רבים, החל מוויתור מסוים על סיפוק מיני (באמצעות כפיית עידוני יצר שונים), דרך דרישה להתנהגויות מסוימות והצבת אידאלים למיניהם (כגון: התביעה להולדת ילדים וגידולם, האידאל לאהוב את הזולת), וכלה במניעה מסוימת של סיפוק יצר התוקפנות, שיש לראות בו 'תכונת^–יצר טבועה באדם ועומדת ברשות עצמה' (שם 155, 164). הנטייה לתוקפנות בבני אדם היא 'הגורם המשבש את היחסים בין אדם לחברו, והוא האוכף על התרבות את מאמציה להסדרתם של יחסים אלה' (שם 156).
    

על התרבות לעשות כל שביכולתה כדי להתמודד עם יצר התוקפנות האנושי, שהוא ה'מכשול הגדול ביותר' עבורה. ובני האדם מצדם לא יוותרו על הניסיון להביא סיפוק לתוקפנותם, כי 'לא^–נוח להם בלעדיה' (שם 158). במצב עניינים זה רואים (הן באורח מהותי הן דרך קשיים הניתנים, עקרונית, למניעה), בתרבות גורם המחבל באושרו של האדם: 'מכיוון שהתרבות מטילה קרבנות גדולים כל כך לא רק על יצר^–המין של האדם, אלא גם על נטייתו לתוקפנות, מיטיבים אנו להבין, שקשה לו לאדם להיות מאושר בתרבות […] בן^–התרבות קנה מידה של בטחון במחיר חלק מן הסיכויים שלו להיות מאושר' (שם). 

 

על הספר "דיאלוג אנושי עם המוחלט"