לבחור כמו פרפר

דמיינו פרפר מעופף בשדה פרחים צבעוני. הקלילות, היופי ההנאה ברורים. יש שם תהליך של בחירה? בודאי שיש. הפרפר מחליט על איזה פרח ינחת, כמה צוף ישאב ממנו ומתי יעופף הלאה. יש מחירים לבחירה של הפרפר? בודאי שיש. יש מחירים ויש סיכונים: הפרפר יכול לנחות על פרח שלידו תארוב לו לשון ארוכה של לטאה או שילכד במקור של ציפור רעבה. ולמרות המחירים והסיכונים האלה, שמשותפים לכל היצורים החיים, מי לא היה רוצה לבחור כמו פרפר: בקלילות, ביופי, בהנאה?! איך עושים את זה? בשאלה הזו אעסוק במפגש שלנו היום.
 
אף אדם לא נולד פרפר. גם הפרפר לא נולד פרפר. הפרפר מלמד אותנו לזהות את מצבנו או לשנות אותו. הפרפר, על כל גילגוליו, הוא מורה מצויין לשיעור של שינוי צורה -טרנספורמציה. תחילה השיעור קשור בזיהוי. כמו הפרפר, גם אנחנו נמצאים בכל רגע בתקופה של שינוי עצמי. השינוי העצמי נמשך כל הזמן לפעמים יותר לפעמים פחות אך הוא נוכח. הפרפר מלמד איך להבין את השינוי הזה ואולי גם איך להיות שותף מודע ומשפיע בו. הזיהוי הוא להבין באיזו תחנה אנחנו כרגע: לפרפר 4 תחנות/4 שלבים:
 
שלב הביצה, ההתחלה של כל הדברים, הולדת רעיון שעוד לא הפך למציאות.
כדי לדעת אם הבחירה שלי היא בשלב הביצה עלי לשאול: האם מדובר במחשבה או ברעיון?

שלב הזחל, שבו קיבלנו החלטה לממש את הרעיון, להוציאו לפועל
כדי לדעת אם הבחירה שלי היא בשלב הזחל עלי לשאול: האם עלי לקבל החלטה?

שלב הגולם, שבו נעשה פיתוח של הפרוייקט או של הרעיון או של הכשרת עצמנו
כדי לדעת אם הבחירה שלי היא בשלב הגולם עלי לשאול: האם אני מפתחת או עושה משהו להפוך את הרעיון למציאות?

שלב הפרפר, השלב הסופי של שינוי הצורה, שבו נולד פרפר שעוזב את הגולם, ויוצא אל העולם לצבוע ולקשט אותו בצבעיו (שהרי פרפר הוא פרח מעופף), ומשתף את העולם בהנאה שביצירה.   
כדי לדעת אם הבחירה שלי היא בשלב הפרפר עלי לשאול: האם הצגתי את הרעיון לעולם? האם אני חולקת-משתפת ברעיון שהושלם?
 
השאלות בנוגע לכל שלב מכוונות אותנו לזהות איפה אנחנו נמצאים מבחינת הבחירה שלנו כרגע. וגם – לאן פני מועדות? מה השלב הבא? איזה שינוי אמור להתרחש עכשיו? המשמעות שבלשאול את השאלות האלה היא להכניס יצירתיות לתהליך הבחירה שלנו. באיזה מובן? כשאני תופסת כל בחירה שאני עושה או רוצה לעשות כדבר שלם וסגור ולא כתהליך, אז בכל רגע נתון יש את מה שאני רוצה (אני ניצבת פה) ומההשגה של הדבר, המימוש שנמצא (שם) באופק – ותהום ביננו. כשבחירה נתפסת כתהליך, שבו עלי לשאול את עצמי באיזה שלב של הבחירה אני נמצאת ואיך עלי להשתנות בשלב הבא – הכנסתי את עצמי למהלך יצירתי של בניית גשר ביני לבין המטרה שלי. 
 
כשנעצור לרגע ונחשוב על זה נגלה שאנחנו כל הזמן בוחרים. לא רק הדברים הגדולים: עם מי להתחתן ואיפה לעשות את הסדר, גם הדברים הקטנים: לשבת כרגע ופשוט להקשיב, או לתופף עם הרגל ולהסתכל בשעון. אנחנו לא מתעכבים על הבחירות הקטנטנות שבכל רגע ורגע (אולי רק כשלומדים לעשות מדיטציה), ולא מתייחסים אליהם בכובד ראש – למה? כי "בחירה" הופך להיות נושא חשוב, עניין משמעותי, רק כשיש התלבטות. בדיוק כמו שאנחנו לא מדווחים כשהבריאות טובה, אלא מתלוננים כשהראש כואב או הנעל לוחצת, כך איננו מתעכבים על כל מה שמתאים לנו. אנחנו עוסקים בדברים כשיש בעיה, כשאנחנו רוצים שינוי, כשהדברים לא מסתדרים (לא נשפוט כרגע אם זה טוב או רע, אם ככה אנחנו מתוכנתים אבולוציונית או שזה אופי אישי. פשוט נתייחס לכך כאל נתון: ככה כולנו, בדרך כלל, פועלים. נקודה). כשאנחנו מבקשים לבחור, כשלפנינו החלטה שמיוחסת לה חשיבות גדולה – אז נתלבט: להתחתן? להתגרש? לעבור? לחזור? להאמין? להשתנות?
 
זאת גם הסיבה שבחירות הן משמעותיות. קשה לייחס משמעות עמוקה לשגרה: בחירות של יום יום – באיזו רגל לקום מהמיטה, מה לאכול לארוחת בוקר, באיזה נתיב להגיע לעבודה – לא יכולות לבלוט עבורנו כמשמעותיות, בגלל השגרה, ההרגל, בגלל שכל יום אנחנו מבצעים אותן מחדש, בגלל שהן כבר נשענות על בחירה מודעת יותר או פחות שבחרנו בעבר.
 
בחירות שבהן אנו מתלבטים ואולי אפילו נתקעים הן חשובות או הופכות לחשובות. אנחנו לומדים על הבחירות שלנו בעיקר מהמקרים שבהם אנחנו לא מצליחים לבחור, או לא מצליחים בקלות. איך אתם מתנהגים כשאתם לא יודעים מה לבחור? בוחרים גם וגם, מחכים עד שמשהו יקרה, ממשיכים להתלבט כל הזמן עד שמתישים את עצמכם? מטילים מטבע?
 
למה קשה לנו לבחור? למה יש בחירות שבהן אנחנו נתקעים? זה באמת די משונה בסך הכל. כי אם אנחנו כל הזמן בוחרים – מה פתאום אנחנו מגיעים למצבים, נקודות, צמתים שבהם קשה לנו לבחור? היינו אמורים להיות מיומנים בבחירה, בקבלת החלטות. תחשבו על הליכה, למשל, מרגע שאנחנו לומדים ללכת יש לנו שליטה ברגליים. לפעמים הרגלים מתעייפות או נחלשות, ואז נתקשה ללכת. יהיו מקומות שנחשוש מפניהם ונעצור.   מה דעתכם: המיומנות של הליכה דומה למיומנות של בחירה?
 
למה לפעמים קשה לנו לבחור? השורה התחתונה היא שקשה לנו לבחור כשאנחנו חושבים שמה שנחליט הוא חשוב:

• אנחנו מרגישים שמה שנחליט ישפיע ויעצב את החיים שלנו בעתיד.
• החשש מהמפגש באי-ודאות של העתיד.
• פחדים מנסיון חיים שלנו ושל אחרים בנוגע לתחומי חיים מסוימים (גירושין, מחלות כו').
• בחירה מסמלת שאין דרך חזרה. לא אוכל למחוק מהחיים שלי את הילדים שנולדו לי או הילדים שלא נולדו לי. יש החלטות שהן בלתי הפיכות.
• אנחנו יודעים שבחירה במשהו מסוים סוגרת לנו את האפשרויות (ההחלטה לנסוע לירושלים היא גם ההחלטה שלא לנסוע לתל אביב).
• אנחנו פוחדים לאבד את הפוטנציאל שלנו, ההבטחה, הייחוד האישי (אם אלמד מנהל עסקים לא אהיה קולנוען – דווקא המוכשרים מתבזבזים).
• הקשר שבין בחירה לאפשרויות עמוק: כשהאדם צעיר יש מולו אופק של אינסוף אפשרויות (הוא יכול להיות הכל – חוויית שלמות נפלאה). ככל שהוא מזדקן – מצטצמצם האופק (חוויית סירוס). כשאדם מת – האפשרויות נעלמות איתו. בחירה עושה את אותו הדבר: היא מצמצמת לנו את אופק האפשרויות – ובמובן הזה היא מזכירה סירוס ובמקרים מסוימים בחירה מזכירה מוות.
   

יש לנו, אם כך, סיבות מצוינות להתקשות לבחור. בחירה יכולה להיות עניין מסובך, מפחיד וגורלי. זוכרים שרצינו לבחור כמו פרפר? עכשיו ברור למה הקלילות של הפרפר כל כך אטרקטיבית כשזה מגיע לבחירה שאיתה קשה לנו.
 
למה חשוב בכל זאת לבחור? למה לא להמנע, לזרום, לתת לדברים לקרות?
אלו אכן אפשרויות, הרי גם לא לבחור זה סוג של בחירה. אך כשמישהו מתמודד כך בבחירות שקשות לו – נטען, ובצדק, שיש בכך טפשות ופחדנות. נטען שאין שם למידה והתפתחות, שאין בזה את היופי של הפרפר, שכזכור לנו עבר כמה שלבים בחייו, חלקם מכאיבים, כדי להגיע למקום הזורם והקליל.
 
אמרתי טפשות ופחדנות – למה טפשות?
כי אין זיהוי של הרצון. המרכיב החשוב ביותר של האישיות. יותר מכל אוסף תכונות וסופרלטיבים – אנחנו בעיקר סך רצונותינו. מדובר ברצון חופשי שיש בו בחירה, החלטה או מהלך של העצמי כולו. ההנחה היא שהיכולת לרצות היא תנאי הכרחי בכל פעולה שאינה תוצר של כפייה.
 
למה פחדנות?
כי זו בריחה מחופש (שימו לב לקרבה שבין בחירה לבריחה). רק בחופש הגילוי האותנטי המיוחד שלנו ומימוש החיים שלנו. רק באותנטיות אני חי את חיי ולא פשוט חי. חופש הוא דבר מפחיד. סארטר מלמד אותנו שיש שני סוגים של חופש: חופש מ (תגובה: מרד, מחאה, אופוזיציה), חופש ל (יצירה, רצון חופשי, יש מאין). החופש השני הוא היותר מפחיד והיותר מתגמל.
 
בחירה מפסיקה להיות בעיה עקרונית כשיש לי די כלים לקבל החלטות על פיהם
 
איך בכל זאת מתמודדים עם הקושי לבחור?
כשקשה להחליט מה לבחור, כדאי לעשות הפסקה עם השאלה של מה לבחור ולהעלות שאלה חדשה: מי הבוחר? בכוונה היא לזהות מי בתוכי מבקש לבחור? מי הדמות המחליטה? שבוחרת בשבילי? בשביל הזיהוי, נחוצה הבנה של עצמי כאינדיווידואל. אף אחד לא נולד אינדיווידואל, בדיוק כמו שהפרפר לא נולד פרפר. כל אחד מתפתח למי שהוא בהדרגה.
 
בשביל לזהות מיהו הבוחר, נעזר בפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שכתב על 3 שלבים בהתפתחות של הרוח האנושית: בהתחלה הרוח היא גמל, שהופך לאריה, שהופך לילד.
 
גמל:  כולנו נולדים לתוך תרבות ומעמיסים אותה על גבנו: שפה, מנהגים, ערכים, נורמות וכולי. (מיהם הגמלים המצטיינים? הגיבורים – שמוכנים להלחם למען הערכים של החברה, האינטלקטואלים הגדולים – שמזינים את הדעת ומרעיבים את הנפש, הדתיים הנוצרים שאוהבים את מי שבז להם). באיזשהו שלב הגמל רץ עם המטען שעל גבו אל המדבר (זוהי ההכרה המייאשת שאין משמעות, טעם או ההבנה שלמרות שאני חי למען החברה וערכיה אני לבד). דווקא שם מתוך השממה הרוח משנה צורה והופכת לאריה.

אריה: מבקש את החופש, להיות אדון במדבר שלו. האריה נאבק בכל מה שעולה ממנו: "אתה מצווה"/צריך. האריה שואג: "אני רוצה". הוא לא יוצר משהו חדש אלא יוצר את הכוח לכך. האריה בורא חופש (החשיבות של גיל ההתבגרות). שום דבר לא קדוש. הדברים שהיו היקרים ביותר נתפסים כשיגעון ושרירות. העוצמה הזאת נחוצה כדי להפסיק לאהוב את מה שאהב.

זה נשמע כמו מאבק איתנים – אך אפשר שהמאבק הזה יקבל צורות שונות, למשל מצחיקות:

סיינפלד "ההיפך" (1994):

http://ie.youtube.com/watch?v=IjsThJQQJxw

(ראו: "סיינפלד ופילוסופיה" 2005, עורך: וו. ארווין, מאנגלית: ענת רז, סביון ותל אביב: פן הוצאה לאור בע"מ ומשכל הוצאה לאור).

ילד: מדוע חייב האריה להפוך לילד? מה יכול הילד לעשות שהאריה לא יכול?
כדי ליצור יש לומר כן לחיים. יש לאבד את כל העולם ואז ממקום ראשוני, תמים, מלא ברצון עצמו – הילד בורא עולם.
 
אם אתם אומרים לעצמכם: יפה מאוד רק איך עושים את זה – קחו רוורס. תעצרו רגע. ההפנמה של הדברים היא ללמוד להתחיל מאיפה שאני נמצאת כרגע.
 
ביקשנו להתמודד עם הקושי לבחור. אמרנו שכדי להתמודד עם הקושי שלי לבחור בעניין מסוים עלי לזהות איפה אני בנוגע לבחירות שאני מתלבטת בהן: בשלב הביצה-הרעיון? הזחל-החלטה? הגולם-פעולות? או הפרפר-מימוש?
 
אמרנו שכשאנחנו "תקועים" בנקודה מסוימת כדאי להסיט את תשומת הלב מהשאלה מה לבחור לשאלה מי בוחר? מאיזה מקום אני מקבלת החלטות? מי בוחר עבורי: הגמל-נורמות? האריה-מרד? הילד-אותנטיות?
 
ביקרו אותנו הרבה בעלי חיים הבוקר: פרפרים, גמלים ואריות. אבל בסופו של דבר ניצב שם הילד. מי שרוצה לבחור כמו פרפר גם במקומות שקשה לו לבחור – צריך ללמוד להיות ילד. כשאדם בוגר, בעל נסיון חיים, צלקות, מדליות, השגים וכשלונות, שהפנים את ערכי החברה, שמרד בחלק מהם, כשאדם כזה לומד להיות ילד הוא גם לומד לעוף. זה הסוד הגדול. כשהילד רעב הוא אוכל, וכשהוא עיף הוא ישן, וכשכואב לו הוא בוכה, וכשמחבקים אותו הוא מרגיש אהוב. הקיום של הילד הוא לבחור כמו פרפר.
וזו הקריאה לכולנו – לחזור להיות ילדים.