ציון יום השנה לרצח רבין מעורר התבטאויות ומזמן התארגנויות של "דורשי האמת", תומכיו של הרוצח ואחרים שלמעשה ממשיכים לייצר לגיטימציה לרצח.
הנחיצות בגינוי הרצח שרירה וקיימת כיום כבעבר, ונדמה שנחיצות זו לא רק שלא תחלוף מן העולם אלא תהיה אקטואלית יותר ויותר עם חלוף הזמן. שכן, כאז גם עתה קיימים תומכים גלויים וסמויים במטרות הפוליטיות שהושגו באמצעות הרצח, ובראייתו כאמצעי כשר למימושן. רצח מנהיג יהודי בידי בן עוולה יהודי הוא ארוע שיש לזכור ולהזכיר כדי שלא יחזור על עצמו, כך מוסבר הצום לזכרו של גדליה בן אחיקם. האמנם זהו הלך הרוח בכל שדרות הציבור בישראל כשמדובר ברצח רבין? במה שונה הרצח ההוא מהרצח הזה? מדוע אין ולא יהיה אדם שיקום ויאמר שאפשר שגדליה אשם ברציחתו, שהביא זאת על עצמו?
בהזמנה לאירוע המתוכנן בתל אביב ביום הזיכרון ליצחק רבין, כותבים המארגנים: "אם נמאס לכם מהעצרת המתוזמרת בכיכר רבין, או אם אתם סתם שוחרי אמת, יש לכם אלטרנטיבה". התכנית המפורטת כוללת "גילויים", ניתוח פסיכולוגי של רבין, רמזים לקונספירציות והבטחה לפכחון. הבטחה שמלמדת שכרגע מי שלא מכיר את האלטרנטיבה הזו שרוי בטעות.
אפשר להיות שאננים או ציניים מול תופעות כמו הארוע האמור, ולחזור לביטויים שנשמעו בתקופה שלאחר הרצח, כמו: "עשבים שוטים" ו"שוליים סהרוריים". אך אפשר להכיר בארועים ממן זה ניסיון מתמשך להכשיר את הרצח כמהלך לגיטימי, לשם הפירות הפוליטיים שהצמיח.
מי שלא מכיר בכך שרצח רבין הוא רצח פוליטי שנועד להשיג תוצאות פוליטיות באמצעים אנטי-דמוקרטיים, הוא מכחיש הרצח. כך גם יחשב למכחיש שואה מי שלא מכיר בכך שבשואה התרחש רצח עם שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה העולמית. בעניין זה לא משנה אם נרצחו בדיוק 6 מיליון יהודים או חמישה מיליון ותשע מאות אלף, הדיוק המספרי לכאן או לכאן לא ישנה את המשמעות של השואה.
מי שטוען שיש כל מיני דרכים לראות ולהבין את רצח רבין, הוא מכחיש הרצח. בעניין זה לא משנה אם הפרופיל הפסיכולוגי של רבין הוא כזה או אחר, או אם יתגלה דו"ח שבו רב הסתום על הנגלה. הללו לא ישנו את העובדה שרצח רבין הוא רצח פוליטי שחשף אמת מזעזעת שלפיה ישנם אזרחים, ולא אחד או שניים, שמוכנים ממש להמיר את הדמוקרטיה במדינת הלכה אנטי-דמוקרטית, מעין אירן יהודית.
אף שהדמוקרטיה הישראלית שרדה את הטלטלה שברצח רבין, תהליך אוסלו חוסל. יתכן, ואולי אף סביר, שהתהליך היה נכשל מסיבות אחרות ולא נושא את הפירות המקווים. יתכן שהתהליך היה קורס בכל מקרה, אך יתכן שלא. והאפשרות הזו על כל המשתמע ממנה, האפשרות שהיום יכולים היינו לחיות בדו-קיום ובשיתוף פעולה לצד מדינה פלסטינאית, היא מטלטלת.
בזכרון הרצח הפוליטי של רבין אין מקום לסובלנות ליברלית שמאפשרת במה להשמעת דעות ועמדות שמציגות את הרצח באור אחר. כשגורל הדמוקרטיה הישראלית מונח על הכף, יש לאסור קיומם של דיונים והתכנסויות שמטרתם הכחשת הרצח.
מכחישי הרצח
תודה לא' ועד ת'
מנקודת מבט פמיניסטית אנו מצויים כיום בתהליך ברור של שינוי נורמות בהתנהגות כלפי נשים. מהנשיקה של רמון ועד לניצול המיני הסדרתי של קצב, נשים מניעות תהליך של שינוי הנורמה. התשתית החוקית מאפשרת את הדרישות למיצוי הדין. המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט חיוניים בתהליך הבירור, ההכרעה ומיצוי הדין. אלא שיחד עם הגורמים שתומכים בהן ומסייעים להן, הנשים המתלוננות הן אלה שמניעות את השינוי המבורך הזה.
אין הצדקה לראות בתהליך שינוי הנורמה הזה בחזקת מאבק רבתי של נשים בגברים. קל להניח שרובם המכריע של גברים בעלי תפקידים בצבא, בשרות הציבורי ובסקטור הפרטי, לא ינצלו מינית אישה צעירה ואמביציוזית שכפופה להם. גברים אלה לא רק שלא יסתייגו משינוי הנורמה, אלא אף יתמכו בה. קל להניח שנשים רבות, במיוחד כאלה שחוו בעצמן את הנורמה הפגומה, ישמחו על כך שמה שהיה עד לא מזמן חלק מכללי המשחק משתנה. המחשבה שהבנות הצעירות של היום שעתידות לשרת בכפיפות לגברים, לא יחוו רמיזות, נגיעות, גיפופים ואילוצים לספק מינית את המפקד או הבוס, יכולה לשמח מאוד כל הורה וכל אדם בעל מצפון.
מבחינה חברתית, אחת הפרשנויות הבעייתית ביותר למצב הנוכחי, היא זו שמקבעת את הנשים כקורבנות ואת הגברים כתוקפים. בעניין זה ראוי לאמץ את גישתו של פרופ' מרסלו דסקל, שמציע (בספרו "משב הרוח") לשנות את ההקבעות בדפוס המחשבה של קורבנות מחד ותוקפים מאידך. אימוץ גישה זו לדיון בהתנהגות מינית פגומה כלפי נשים מלמד, שכל עוד נשים תוצגנה כקורבנות וגברים כתוקפים דבר לא ישתנה מן היסוד. במצב כזה מה שמובטח הוא שתיווצר דינמיקת מטוטלת שבה כל צד יציג את עצמו כחלש וכנפגע ויתקיף את הצד האחר כחזק ופוגע.
בתהליך שינוי הנורמה, נדמה שאחד "המחירים" הוא דימוי בעייתי של האשה המתלוננת. דימוי בעייתי זה עשוי לדבוק גם בנשים שתומכות ומצדדות באשה המתלוננת. כתוצאה מהגשת התלונה, מוכתם דימויה של המתלוננת כאשה הגונה. לא רק גברים אלא גם לא מעט נשים מסתייגים מתמיכה בגירסת המתלוננת ומפנים מבט חשדני ואף אצבע מאשימה לעברה. המתלוננת עשיה להצטייר כפרובוקטיבית, כמי שהביאה על עצמה את הארוע המיני, ואולי אפילו הייתה שותפה להיווצרותו. בכך נתפסת המתלוננת כנושאת באחריות למצבה. עמדה מיתממת או מרושעת מסוג זה מגוננת על הנורמה הפגומה לבל תשתנה חלילה.
בנוגע למתלוננות מסוימות, התמונה עגומה עוד יותר. יש נשים שמוצגות כתוקפות במסווה של קורבנות. הן מוצגות כמניפולטיוויות, כמי שעודדו או אפילו יזמו ממניעים אגואיסטיים את הקשר המיני, וכשזה הפסיק לשרת את האינטרסים שלהן, המשיכו לתקוף באמצעות תלונות שאין מאחוריהן דבר. בהאשמות הזדוניות האלה נחשפת במלוא עוצמתה דינמיקת המטוטלת שבה מתהפכות היוצרות – המותקפת הופכת לתוקפת, רק בגלל שהעזה להתלונן.
דווקא במקרה של רמון ושל קצב קל לראות איך הכתמת דמותן של המתלוננות לא עולה בקנה אחד עם העובדות. שניהם התגלו כמי שאינם דוברי אמת במקרה הטוב, וכמי שלא היססו להטיח האשמות מרחיקות לכת במתלוננות, גם לאחר שגרסתם נסתרה בהודאתם ובידי רשויות החוק. שניהם לא התנצלו בזמן אמת על הפגיעה שהסבו, ונדמה שגם כעת לא ברור להם על מה בדיוק הם אמורים להתנצל (בעיני עצמם, הם הרי הקורבנות).
רמון התנצל כשכבר היה מאוחר מידי. קצב הודה ששיקר והטריד מינית. וראו זה פלא, העובדות הללו לא ניקו מכל וכל את דמותן של המתלוננות. להיפך. בשני המקרים העובדות מתקיימות צד בצד וללא הפרעה עם דימוי בעייתי של המתלוננות. לאחר הרשעתם של שני התוקפים, מסע ההשמצות וההכפשות נגד המתלוננות החל במלוא הכוח. המחיר הכבד הזה, שנוסף על הפגיעה המינית, הוא סיבה מספקת לחבק את המתלוננת, ולהודות לכל אחת ואחת מהן, מא' ועד ת', על התרומה הממשית לשינוי הנורמות בהתנהגות כלפי נשים בישראל.
(פורסם ב"הארץ" 10.7.07)
סינדרלה ומשמעות החיים
אתם הולכים ברחוב. כבר ערב. בערך שמונה. האויר לא חם מידי לא קר מידי. הרחוב מחשיך ואתם פונים שמאלה לתוך סימטה. די מהר אתם מזהים שנכנסתם לתוך הסרט של סינדרלה. היא יושבת על ספסל, בשמלה קרועה וברגלים יחפות והיא בוכה. פעמוני הנשף נשמעים מרחוק. ואתם יודעים שהיא עומדת לפספס את הנשף של הנסיך.
לסינדרלה יש מזל מיוחד, היא מקבלת פיה שמסדרת לה את העניינים. אבל במציאות מוכרת יותר, סינדרלה בנקודה הזאת יכולה להיות כל אדם שמגיע לנקודת שבירה, לאבדן אמון, לאפס משמעות. אם במקום הפייה סינדרלה הייתה פוגשת בפילוסוף, מה העצה, הכיוון או התשובה שהייתה מקבלת?
כמעט כל אחד מהפילוסופים שעסקו במשמעות החיים נותן תשובה שונה למשמעות זו. המשותף לכל התשובות הוא שאף אחת מהן לא דומה לתשובה שבאגדה. אף תשובה פילוסופית ופסיכולוגית לא מציעה לחיות בפנטזיה, לתפקד בניתוק מהמציאות, בתוך החלום של הבלתי אפשרי. רק כדי לסקור את מנעד התשובות ולסבר את העין נזכיר שעבור קאנט משמעות החיים מגולמת במדע ובמוסר; שופנהאואר גורס שמדובר בקבלת הסבל ועיבודו; קירקגור מדבר על הנאה מול שעמום מנקודת המבט של הקיום האסתטי, על קיום מוסרי ועל קיום אמוני מנקודת המבט הדתית; ניטשה מדבר על אמירת הן לחיים, על הרצון לעצמה ועל קבלת הגורל באהבה; ג'יימס מצביע על אישיות של אדם מאמין שראוי לאמץ ולפתח; ויטגנשטיין (המוקדם) מורה על ביטול השאלה בדבר משמעות החיים; קאמי מכוון להכרה באבסורד שמציין את שתיקת העולם מול תביעת האדם לצדק ולהגיון; פרויד מעיד על אשליית האושר, על אי האפשרות שבהשגת האושר יחד עם אי האפשרות לבטל את הציפיה לאושר; פראנקל מדבר על משמעות עליונה לחיים ומשמעות יומיומית; פרום מסמן את האהבה כתשובה שמורכבת מהתפתחות היכולת האינדיבידואלית והתפתחות היכולת להשגת אחדות; יאלום מציע לראות את הקיום המשמעותי כקיום פסיכולוגי אותנטי.
ריבוי התשובות ומורכבותן מעיד על כך שרבים וטובים הוגיעו את מוחם וימיהם בניסיון להציע פתרון לשאלת הקיום. אולי הם עשו זאת כשהיו בעצמם בחווית אין האונים ואין המוצא של סינדרלה, אולי למען מישהו אחר. מעניין לראות שהמאמץ של כל אחד מההוגים ושל כולם יחד לא חילחל אל המציאות הרווחת. דווקא ההתבוננות במצב הרווח מלמד שלא תשובות פילוסופיות למשמעות חיים, אלא התשובה של הפיה לסינדרלה היא זו שניצחה. התשובה שלפיה המשמעות כרוכה במזל, בהתגשמות פנטזיות, היא אולי התשובה השכיחה ביותר שיש, אם לשפוט לפי מכירות הלוטו והפייס.
הקשר של פילוסופיה לחיים
פילוסופיה יכולה לאכזב את מי שמצפה למצוא בה הדרכה לאיך לחיות. פילוסופיה עשויה לבלבל את מי שמבקש בה הנחייה לשאלות אישיות. מסופר על סוקרטס שמישהו שאל אותו אם להתחתן או לא וסוקרטס ענה לשואל: מה שלא תעשה תצטער על כך. מצחיק, אולי. אמת פילוסופית, אולי. אבל לא ממש תשובה למי שמבקש להחליט.
זה לא אומר לוותר על הפילוסופיה כשמדובר בשאלות אישיות. יהיה לא נכון להתעלם מהמצבור הדינמי הזה של פעילות מחשבתית אנושית, רק בגלל שהוא לא ארוז כך שיתאים לצרכינו האישיים. הפילוסופיה כמרחב של חכמה אנושית, כמפעל תרבותי מרכזי, כבודה במקומה מונח. השאלה כאן היא איך לרתום את החכמה הזאת לחיים הפרטיים שלי? איך יכולה הפילוסופיה לסייע לי? לשם כך, יש לדעת מה מסוגלת הפילוסופיה לתת למי שרוצה ממנה הנחייה לחיים וצריך לדעת היכן לחפש.
בעניין הקושי להתאים בין הפילוסופיה לבין השאלות האישיות שלנו בחיים מתאים התיאור של קירקגור ("אבי האכסיסטנציאליזם", פילוסוף בן המאה ה-19 מדנמרק). קירקגור ממשיל את הפילוסופיה לחנות שבחלון הראווה שלה שלט: "כאן מגהצים" ושמי שיביא את בגדיו לגיהוץ יתאכזב לגלות שהשלט למכירה. הכוונה שלו היא ללגלג על ההטעיה של הפילוסופיה שבהתייחסותה לקיום-לחיים, היא למעשה מדברת על החיים ולא את החיים. הפילוסופיה עוסקת במחשבה גם כשהנושא הוא החיים עצמם. כותרת של ספר פילוסופיה על משמעות החיים, עשויה לאכזב את מי שיצפה למצוא בו תשובות גם למשמעות קיומו הפרטי. במשל של קירקגור השלט הוא למכירה, ומה שכתוב עליו עשוי להטעות. כך גם בכותרת של ספר הפילוסופיה, הדיון בפנים יסוב, קרוב לודאי, על המחשבה אודות המשמעות ולא על המשמעות עצמה.
כמו בהרבה מיקרים, הבעיה היא של ציפיה מוטעית. משפט נוסף של קירקגור מציג את הבעיה. לדבריו: נכון לגמרי מה שאומרת הפילוסופיה – שהחיים חייבים להיות מובנים מהסוף להתחלה. אולם, לפי קירקגור, יש עיקרון נוסף – חייבים לחיותם קדימה. ההסבר של קירקגור הוא שכל ניסיון להבין את הקיום יתיחס למה שכבר קרה. כך שגם הפילוסופיה בתובנותיה, עמוקות ומשמעותיות ככל שיהיו, תוכל ללמד אותנו בנוגע לקיום רק על תהליכים שהסתיימו, על המימד הידוע של הניסיון. לעומת זאת, הקיום עצמו, החיים, נעים כל העת קדימה, אל הלא ידוע, הלא מוכר, מה שאין ממנו ניסיון. יוצא שהפילוסופיה לא יכולה לסייע בדבר שאותו הכי חשוב לנו לדעת, ביכולת להקדים מחשבה לפעולה. כשמדובר בקיום של כל אחד מאיתנו, הפילוסופיה תוכל לסייע לכל היותר בגבולות הניסיון, בגבולות השפה, בגבולות המחשבה.
קירקגור עשוי לסייע גם בתיאום הציפיות, בהבנה של מה ואיך נכון לאדם השואל, התוהה, המתלבט, לבקש מהפילוסופיה. הפנייה היא למי שטרוד בבעיה קיומית, כמו האם להתחתן או לא, ולמי שמבקש לעשות סדר במחשבותיו באשר לבעיות של החיים ממש ושל קיומו בפרט. לאדם זה מסביר קירקגור שעל פי רוב אנו מבלבלים בין הבעיה הקיומית עצמה לבין ההשתקפות שלה במחשבתם של דורות המלומדים. הנקודה החשובה, לדעתו, היא לדעת להגדיר לעצמנו באיזה מובן הבעיה שבה אני טרודה היא אכן בעיה שלי. העניין העיקרי, לדבריו, בנוגע לכל בעיה קיומית הוא עד כמה היא משמעותית עבורי. רק אחרי הבירור הראשוני הזה יש מקום לבדוק איך להתמודד עם הבעיה. רק לאחר הבדיקה שאכן מדובר בבעיה קיומית, אומר קירקגור, אני יכול לראות האם או לא אני כשיר לדון בכך בצורה מלומדת.
התהיות, הבעיות, הקשיים והאתגרים שבהם אעסוק כאן הם קיומיים, במובן זה שבדקתי ומצאתי שהם אכן משמעותיים עבורי. אני גם מניחה שאפתח רק את הנושאים שבנוגע אליהם אני מניחה את כשירותי לדיון מלומד.
פילוסופיה וּמעשה 