אלנבי

נכבשתי על ידי אלנבי. לא הגנרל. הרומן. הסופר גדי טאוב הוא האלוף של דרום תל אביב.  
ספר עב כרס למדי, שהכריע אותי, הצמית אותי אליו עד לסופו. היה שלב בקריאה שרציתי שיסתיים כבר, שחששתי שעוד מאותו הדבר מגיע, אבל הכמות, עם הקריאה, הפכה לאיכות. הרצון ללכת הלאה שלא בא על סיפוקו, הפך לנגיעה חווייתית בעייפות, במיאוס, בתפלות. לרומן, כאומנות של סיפורת, יתכנו חולשות משלו, אך כקוראת שאיננה מצופה לכתוב ביקורת מאוזנת או טוב מכך, התייחסות קטלנית ומדממת ביקורתיות בונה, אני מאמצת את הספר הזה ללא התלבטויות. הרומן חזק, תופס ומכווץ. 

בהתחלה זה היה הסגנון: אחר, בועט, חד, קצר וממוקד. לא תזזיתי, אלא בקצב של סטאקטו, תנועות זוויתיות ומהירות.

אחר כך היו אלו המינונים הגואים, עולים על גדותיהם, בלתי אפשריים, של אלימות וסקס.
אלימות הדמויות כלפי עצמן, כלפי גופן, נפשן, בתוך הבית, בעבודה, ברחוב. כעס. המון כעס שמבעבע מתחת לפני השטח, ובתדירות של גייזר מתפרץ ועולה, משתחרר בזמנים שונים דרך אנשים שונים.
וסקס. סקס של בנות צעירות ויפיפיות עם גברים שחלקם מכריסים, חלקם מסת שרירים מהלכת וחלקם מרכיבים משקפי שמש במסגרת מתכת מוזהבת ועוטים שריון של מעיל עור בסגנון ג'קט.

בסוף, אחרי עוד ועוד סצנות סקס ואלימות שזרמו והדפו זו את זו בגלים גבוהים, נוסקים ונשברים, זו הייתה האמת. האמת שמתנפצת ומנפצת, מטלטלת ומכאיבה, מביאה להתפוררות ולהתפרקות של הדמויות המורכבות יותר, המתוחכמות יותר ברומן. שמביאה לנקודת שבירה שבה בני האדם הופכים לחיות המסוכנות ביותר, לעצמם ולאחרים, נקודת השבירה שבה נדמה להם שאין עוד דבר להפסיד, שהכל אבוד. וכשהגיבור-המפקד מגיע לנקודה הזו הוא אכן פועל בסגנון "תמות נפשי עם פלישתים". ובאופן מוזר, בתוך הכאוס שנוצר בוקעת, מבצבצת, גם אפשרות לישועה, מסתמן שיתכן ויבוא בוקרו של שחר חדש. או שלא.
 
 

ובימים ההם אין הומניזם בישראל (כמעט)

כולנו יודעים שבעזה ישנם ילדות, ילדים, נשים, גברים, זקנות, זקנים, חולים, בריאים, יפים, מכוערים, חכמים, טפשים, גבוהים, נמוכים. בקיצור אנחנו יודעים שבעזה חיים בני אדם. כרגע הם האוייב או האוייב ביניהם או מאחוריהם. אבל אפילו זה לא משנה את העובדה שהם בני אדם.

והנה צאו וראו, כשקול ישראלי מבקש להתייחס לכך שהאש הצה"לית הורגת ופוצעת, ממוטטת והורסת בני אדם – מייד קמה נהמה למחות נגדו ולהשתיקו. מיד מנפנפים למולו בהרוגים ובפצועים הישראלים, בחיילים המסתכנים ונפגעים אף הם. מיד דורשים מהמוזות דמי שתיקה שלא להפריע את פעולת התותחים.

באיזה אופן בדיוק איזכורם של בני האדם בעזה ממעיט במשהו מאנושיותם של הישראלים? באיזה מובן לדבר על סבלם של העזתים גורע במשהו מסבלם של הישראלים? מדוע ההשתקה? מה היא משיגה? כשאין לגיטימציה לדבר על הסבל של העזתים, כשהשיח הציבורי מבחין מהותית בין דם לדם, בין סבל לסבל, בין אדם לאדם, מושג ניכור שמאפשר ליצור דמוניזציה של האוייב. כשהאוייב אשם במצבו, הוא שהביא על עצמו את העונש שפוגע בו, כשלאוייב מגיע מה שקורה לו, אין צורך לתפוס אותו כקורבן. או-אז אפשר לישראלים להרגיש קורבן מבלי שאף אחד אחר יתחרה על המשבצת. אנחנו המסכנים! אצלנו סובלים! כאן המצב בלתי נסבל! "8 שנים יושבים בשקט…" ואי אפשר להמשיך כך יותר!

מתוך שדרות מפרסמת נעמיקה ציון יומן מלחמה כחברה בקבוצת "קול אחר". לה אי אפשר להגיד "אם עלייך היו עפים טילים היית מדברת אחרת". היא כותבת: "לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים –  הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול 'התמונות שמדברות בעד עצמן'. מהיש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?".

הקול האחר הזה הוא קול הומני לעילא ולעילא. קול אנושי, אישי, שלא נופל לתוך סיסמאות ומתאהב בהן ובחיבוק העוטף של הקונצנזוס. אלא שהעובדה המטרידה היא שבישראל הקול ההומניסטי הזה הוא קול שוליים שנתפס במקרה הטוב כנאיבי. וכשהקול האנושי, ההומני, הוא "קול אחר" – מה זה אומר על השיח הציבורי בישראל?
עד כמה רעוע הקונצנזוס הישראלי שאסור לדרוש מעצמנו לתת דין וחשבון לסבל שאנו מסבים כדי להגן על עצמנו? עד כמה חלשלוש הקונצנזוס שכל התייחסות לפגיעה שלנו בעזתים מסכנת את יציבותנו החברתית והפוליטית? מדוע איננו דורשים מהמנהיגות הפוליטית ומהתקשורת דווקא בזמן המלחמה לדעת ולהכיר היטב גם את מחיריה האנושיים לכל הנוגעים בדבר?

אין מלחמות טובות. אך לא חייבים להתנגד למלחמה כדי להישאר הומניים. במקרים מסוימים מלחמה תהיה צעד טקטי שקשה לערער על הישגיו. הנקודה החשובה כאן היא שדווקא בעיתות מלחמה חובה על כל מי שתופס את עצמו כאנושי, כבן אדם, לחדד את חושיו ולהיות קשוב לסבל אנושי. לכל סבל. גם אם הוא מעבר לגדר. זוהי דרישה הומנית בסיסית. ומי שאינו מסוגל לה, יביט על ההיסטוריה בהבנה הולכת וגדלה לשתיקת ההמון עת חוסלו ה"אחרים".

מכחישי הרצח

ציון יום השנה לרצח רבין מעורר התבטאויות ומזמן התארגנויות של "דורשי האמת", תומכיו של הרוצח ואחרים שלמעשה ממשיכים לייצר לגיטימציה לרצח.
 
הנחיצות בגינוי הרצח שרירה וקיימת כיום כבעבר, ונדמה שנחיצות זו לא רק שלא תחלוף מן העולם אלא תהיה אקטואלית יותר ויותר עם חלוף הזמן. שכן, כאז גם עתה קיימים תומכים גלויים וסמויים במטרות הפוליטיות שהושגו באמצעות הרצח, ובראייתו כאמצעי כשר למימושן. רצח מנהיג יהודי בידי בן עוולה יהודי הוא ארוע שיש לזכור ולהזכיר כדי שלא יחזור על עצמו, כך מוסבר הצום לזכרו של גדליה בן אחיקם. האמנם זהו הלך הרוח בכל שדרות הציבור בישראל כשמדובר ברצח רבין? במה שונה הרצח ההוא מהרצח הזה? מדוע אין ולא יהיה אדם שיקום ויאמר שאפשר שגדליה אשם ברציחתו, שהביא זאת על עצמו?
 
בהזמנה לאירוע המתוכנן בתל אביב ביום הזיכרון ליצחק רבין, כותבים המארגנים: "אם נמאס לכם מהעצרת המתוזמרת בכיכר רבין, או אם אתם סתם שוחרי אמת, יש לכם אלטרנטיבה". התכנית המפורטת כוללת "גילויים", ניתוח פסיכולוגי של רבין, רמזים לקונספירציות והבטחה לפכחון. הבטחה שמלמדת שכרגע מי שלא מכיר את האלטרנטיבה הזו שרוי בטעות.
 
אפשר להיות שאננים או ציניים מול תופעות כמו הארוע האמור, ולחזור לביטויים שנשמעו בתקופה שלאחר הרצח, כמו: "עשבים שוטים" ו"שוליים סהרוריים". אך אפשר להכיר בארועים ממן זה ניסיון מתמשך להכשיר את הרצח כמהלך לגיטימי, לשם הפירות הפוליטיים שהצמיח.
 
מי שלא מכיר בכך שרצח רבין הוא רצח פוליטי שנועד להשיג תוצאות פוליטיות באמצעים אנטי-דמוקרטיים, הוא מכחיש הרצח. כך גם יחשב למכחיש שואה מי שלא מכיר בכך שבשואה התרחש רצח עם שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה העולמית. בעניין זה לא משנה אם נרצחו בדיוק 6 מיליון יהודים או חמישה מיליון ותשע מאות אלף, הדיוק המספרי לכאן או לכאן לא ישנה את המשמעות של השואה.
 
מי שטוען שיש כל מיני דרכים לראות ולהבין את רצח רבין, הוא מכחיש הרצח. בעניין זה לא משנה אם הפרופיל הפסיכולוגי של רבין הוא כזה או אחר, או אם יתגלה דו"ח שבו רב הסתום על הנגלה. הללו לא ישנו את העובדה שרצח רבין הוא רצח פוליטי שחשף אמת מזעזעת שלפיה ישנם אזרחים, ולא אחד או שניים, שמוכנים ממש להמיר את הדמוקרטיה במדינת הלכה אנטי-דמוקרטית, מעין אירן יהודית.
 
אף שהדמוקרטיה הישראלית שרדה את הטלטלה שברצח רבין, תהליך אוסלו חוסל. יתכן, ואולי אף סביר, שהתהליך היה נכשל מסיבות אחרות ולא נושא את הפירות המקווים. יתכן שהתהליך היה קורס בכל מקרה, אך יתכן שלא. והאפשרות הזו על כל המשתמע ממנה, האפשרות שהיום יכולים היינו לחיות בדו-קיום ובשיתוף פעולה לצד מדינה פלסטינאית, היא מטלטלת.
 
בזכרון הרצח הפוליטי של רבין אין מקום לסובלנות ליברלית שמאפשרת במה להשמעת דעות ועמדות שמציגות את הרצח באור אחר. כשגורל הדמוקרטיה הישראלית מונח על הכף, יש לאסור קיומם של דיונים והתכנסויות שמטרתם הכחשת הרצח.

תודה לא' ועד ת'

למאמר בעיתון

מנקודת מבט פמיניסטית אנו מצויים כיום בתהליך ברור של שינוי נורמות בהתנהגות כלפי נשים. מהנשיקה של רמון ועד לניצול המיני הסדרתי של קצב, נשים מניעות תהליך של שינוי הנורמה. התשתית החוקית מאפשרת את הדרישות למיצוי הדין. המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט חיוניים בתהליך הבירור, ההכרעה ומיצוי הדין. אלא שיחד עם הגורמים שתומכים בהן ומסייעים להן, הנשים המתלוננות הן אלה שמניעות את השינוי המבורך הזה.
 
אין הצדקה לראות בתהליך שינוי הנורמה הזה בחזקת מאבק רבתי של נשים בגברים. קל להניח שרובם המכריע של גברים בעלי תפקידים בצבא, בשרות הציבורי ובסקטור הפרטי, לא ינצלו מינית אישה צעירה ואמביציוזית שכפופה להם. גברים אלה לא רק שלא יסתייגו משינוי הנורמה, אלא אף יתמכו בה. קל להניח שנשים רבות, במיוחד כאלה שחוו בעצמן את הנורמה הפגומה, ישמחו על כך שמה שהיה עד לא מזמן חלק מכללי המשחק משתנה. המחשבה שהבנות הצעירות של היום שעתידות לשרת בכפיפות לגברים, לא יחוו רמיזות, נגיעות, גיפופים ואילוצים לספק מינית את המפקד או הבוס, יכולה לשמח מאוד כל הורה וכל אדם בעל מצפון.
 
מבחינה חברתית, אחת הפרשנויות הבעייתית ביותר למצב הנוכחי, היא זו שמקבעת את הנשים כקורבנות ואת הגברים כתוקפים. בעניין זה ראוי  לאמץ את גישתו של פרופ' מרסלו דסקל, שמציע (בספרו "משב הרוח") לשנות את ההקבעות בדפוס המחשבה של קורבנות מחד ותוקפים מאידך. אימוץ גישה זו לדיון בהתנהגות מינית פגומה כלפי נשים מלמד, שכל עוד נשים תוצגנה כקורבנות וגברים כתוקפים דבר לא ישתנה מן היסוד. במצב כזה מה שמובטח הוא שתיווצר דינמיקת מטוטלת שבה כל צד יציג את עצמו כחלש וכנפגע ויתקיף את הצד האחר כחזק ופוגע.
 
בתהליך שינוי הנורמה, נדמה שאחד "המחירים" הוא דימוי בעייתי של האשה המתלוננת. דימוי בעייתי זה עשוי לדבוק גם בנשים שתומכות ומצדדות באשה המתלוננת. כתוצאה מהגשת התלונה, מוכתם דימויה של המתלוננת כאשה הגונה. לא רק גברים אלא גם לא מעט נשים מסתייגים מתמיכה בגירסת המתלוננת ומפנים מבט חשדני ואף אצבע מאשימה לעברה. המתלוננת עשיה להצטייר כפרובוקטיבית, כמי שהביאה על עצמה את הארוע המיני, ואולי אפילו הייתה שותפה להיווצרותו. בכך נתפסת המתלוננת כנושאת באחריות למצבה. עמדה מיתממת או מרושעת מסוג זה מגוננת על הנורמה הפגומה לבל תשתנה חלילה.
 
בנוגע למתלוננות מסוימות, התמונה עגומה עוד יותר. יש נשים שמוצגות כתוקפות במסווה של קורבנות. הן מוצגות כמניפולטיוויות, כמי שעודדו או אפילו יזמו ממניעים אגואיסטיים את הקשר המיני, וכשזה הפסיק לשרת את האינטרסים שלהן, המשיכו לתקוף באמצעות תלונות שאין מאחוריהן דבר. בהאשמות הזדוניות האלה נחשפת במלוא עוצמתה דינמיקת המטוטלת שבה מתהפכות היוצרות – המותקפת הופכת לתוקפת, רק בגלל שהעזה להתלונן.
 
דווקא במקרה של רמון ושל קצב קל לראות איך הכתמת דמותן של המתלוננות לא עולה בקנה אחד עם העובדות. שניהם התגלו כמי שאינם דוברי אמת במקרה הטוב, וכמי שלא היססו להטיח האשמות מרחיקות לכת במתלוננות, גם לאחר שגרסתם נסתרה בהודאתם ובידי רשויות החוק. שניהם לא התנצלו בזמן אמת על הפגיעה שהסבו, ונדמה שגם כעת לא ברור להם על מה בדיוק הם אמורים להתנצל (בעיני עצמם, הם הרי הקורבנות).
 
רמון התנצל כשכבר היה מאוחר מידי. קצב הודה ששיקר והטריד מינית. וראו זה פלא, העובדות הללו לא ניקו מכל וכל את דמותן של המתלוננות. להיפך. בשני המקרים העובדות מתקיימות צד בצד וללא הפרעה עם דימוי בעייתי של המתלוננות. לאחר הרשעתם של שני התוקפים, מסע ההשמצות וההכפשות נגד המתלוננות החל במלוא הכוח. המחיר הכבד הזה, שנוסף על הפגיעה המינית, הוא סיבה מספקת לחבק את המתלוננת, ולהודות לכל אחת ואחת מהן, מא' ועד ת', על התרומה הממשית לשינוי הנורמות בהתנהגות כלפי נשים בישראל. 
 
(פורסם ב"הארץ" 10.7.07)