כולנו יודעים שבעזה ישנם ילדות, ילדים, נשים, גברים, זקנות, זקנים, חולים, בריאים, יפים, מכוערים, חכמים, טפשים, גבוהים, נמוכים. בקיצור אנחנו יודעים שבעזה חיים בני אדם. כרגע הם האוייב או האוייב ביניהם או מאחוריהם. אבל אפילו זה לא משנה את העובדה שהם בני אדם.
והנה צאו וראו, כשקול ישראלי מבקש להתייחס לכך שהאש הצה"לית הורגת ופוצעת, ממוטטת והורסת בני אדם – מייד קמה נהמה למחות נגדו ולהשתיקו. מיד מנפנפים למולו בהרוגים ובפצועים הישראלים, בחיילים המסתכנים ונפגעים אף הם. מיד דורשים מהמוזות דמי שתיקה שלא להפריע את פעולת התותחים.
באיזה אופן בדיוק איזכורם של בני האדם בעזה ממעיט במשהו מאנושיותם של הישראלים? באיזה מובן לדבר על סבלם של העזתים גורע במשהו מסבלם של הישראלים? מדוע ההשתקה? מה היא משיגה? כשאין לגיטימציה לדבר על הסבל של העזתים, כשהשיח הציבורי מבחין מהותית בין דם לדם, בין סבל לסבל, בין אדם לאדם, מושג ניכור שמאפשר ליצור דמוניזציה של האוייב. כשהאוייב אשם במצבו, הוא שהביא על עצמו את העונש שפוגע בו, כשלאוייב מגיע מה שקורה לו, אין צורך לתפוס אותו כקורבן. או-אז אפשר לישראלים להרגיש קורבן מבלי שאף אחד אחר יתחרה על המשבצת. אנחנו המסכנים! אצלנו סובלים! כאן המצב בלתי נסבל! "8 שנים יושבים בשקט…" ואי אפשר להמשיך כך יותר!
מתוך שדרות מפרסמת נעמיקה ציון יומן מלחמה כחברה בקבוצת "קול אחר". לה אי אפשר להגיד "אם עלייך היו עפים טילים היית מדברת אחרת". היא כותבת: "לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים – הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול 'התמונות שמדברות בעד עצמן'. מהיש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?".
הקול האחר הזה הוא קול הומני לעילא ולעילא. קול אנושי, אישי, שלא נופל לתוך סיסמאות ומתאהב בהן ובחיבוק העוטף של הקונצנזוס. אלא שהעובדה המטרידה היא שבישראל הקול ההומניסטי הזה הוא קול שוליים שנתפס במקרה הטוב כנאיבי. וכשהקול האנושי, ההומני, הוא "קול אחר" – מה זה אומר על השיח הציבורי בישראל?
עד כמה רעוע הקונצנזוס הישראלי שאסור לדרוש מעצמנו לתת דין וחשבון לסבל שאנו מסבים כדי להגן על עצמנו? עד כמה חלשלוש הקונצנזוס שכל התייחסות לפגיעה שלנו בעזתים מסכנת את יציבותנו החברתית והפוליטית? מדוע איננו דורשים מהמנהיגות הפוליטית ומהתקשורת דווקא בזמן המלחמה לדעת ולהכיר היטב גם את מחיריה האנושיים לכל הנוגעים בדבר?
אין מלחמות טובות. אך לא חייבים להתנגד למלחמה כדי להישאר הומניים. במקרים מסוימים מלחמה תהיה צעד טקטי שקשה לערער על הישגיו. הנקודה החשובה כאן היא שדווקא בעיתות מלחמה חובה על כל מי שתופס את עצמו כאנושי, כבן אדם, לחדד את חושיו ולהיות קשוב לסבל אנושי. לכל סבל. גם אם הוא מעבר לגדר. זוהי דרישה הומנית בסיסית. ומי שאינו מסוגל לה, יביט על ההיסטוריה בהבנה הולכת וגדלה לשתיקת ההמון עת חוסלו ה"אחרים".
פילוסופיה וּמעשה 
תגובות
תבדקי את עצמך אם את לא שיכורה.
אם הרוב המוחלט של הציבור לא רוצה להיות "קשוב" לאוכלוסיה שבחרה לפרלמנט את המפלצת החמאסניקית, ואת כן רוצה לחוש את סבלם – .כנראה שהחושים האנושיים שלך מעוותים ומקולקלים
בודאי שאפשר לתמוך בלחימה ולהשאר הומניטרי וצריך.
אבל ההתנפלות הציבורית כלפי "ההומניטריים"נובעת מכך שאותם מפגינים הקוראים להומניטריות קוראים גם להפסקת הלחימה בכל מצב. והפיתרון שלהם להפסקת הירי הוא לוותר לחמאס בדרישותיו(לדבר איתו-והרי הוא הודיע ומודיע שלא יזוז מדרישותיו) או כניעה לטרור במילים אחרות.
המסר שאני רוצה להעביר לך הוא שבכל מקרה הדבר היחיד שיש לעשות כנגד ארגון טרור הוא לחימה ללא פשרות. ואחת הסיבות שכך צריך לנהוג היא שאם נוותר עכשיו לטרור בפעמים הבאות כל מי שירצה להשיג משהו יעשה זאת ע"י טרור.
וחוץ מזה שכך הפלשטינים יראו שארגון כמו חמאס הצליח לכופף את ישראל לדרישותיו ע"י טרור.
כשאת כותבת משהו כמו "אין מלחמות טובות" אל תמחי על כך שמשתיקים אותך. ההשתקה אינה נובעת ממניעים ערכיים, אלא מתוך שיקול רציונאלי. פציפיזים היא גישה מנייריסטית,בלתי רציונאלית ועל כן היא פסולה מיסודה. הדרך היחידה להתמקח עם צד שני בסיטואציה כלשהי היא באמצעות מקל וגזר ואין צורך בהבנה מעמיקה של תורת המשחקים (אם כי זה לא יזיק) על מנת להבין את זה. מיקוח עם יד אחת אינו מיקוח אלא חומר למערכון של מונטי פייתון.
אני לא יודע מה התחום הפילוסופי שאיתו את מתעסקת, אבל יהי אשר יהי, קשה לי להאמין שתקבלי טיעונים "ערכיים" (ולא רציונאליים) בתחומים כמו פילוסופיה של הלשון, או של המדע כפי שאת מרשה לעצמך לעשות בפילוסופיה מדינית כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפוסט הזה.
שגב,
ת' צודק! כל העולם נחרד ממה שישראל עושה, כניראה שישראל צריכה לבדוק באמת אם היא שיכורה…
כי הטוקבקיסטים באים להוכיח בעצם נוכחותם כל שורה, מילה, פסיק ונקודה בפוסט הזה.
ובא לציון גועל.
זה מדהים איך אנשים כאן מגדירים תרבות דיון
אם דעתך כמוני, אדרבה תרביץ תורה לעדרים – אלה שאינם מבינים מספיק טוב
אם דעתך חלוקה עלי – תפסיק לקשקש ותשתוף
אכן, תרבות דיון למופת
רוב האנשים אינם מסוגלים לשאת בתוכם סתירה לאורך זמן. להבין שניתן לחשוב ולהרגיש דברים שאינם עולים בקנה אחד. מכאן הצורך "לקחת צד". חלקם לוקחים צד שונא, מתלהם, הרואה באויב תת אדם, זהו הפאשיזם הימני. חלק אחר תופש את עמדת המוסרי לכאורה, הפציפיסט, זה שרואה באויב אדם בעל זכויות רבות משלו. זהו הפאשיזם השמאלי.
שניהם גרועים באותה מידה (ולשניהם יש דוברים צווחניים דמגוגים ומלאים בעצם). האנשים האלה, גם אם יתבטאו ברהיטות אינם אלא טיפשים חלולים. גוף ללא מוח, פחות בני אדם משהיו יכולים להיות.
אין צורך להתאבד כאשר תוקפים אותך, אין צורך להכות את עצמך על היותך לא מוסרי אם אתה פועל בתוך אוסף של אלטרנטיבות גרועות, יש צורך לזכור תמיד את התוצאות של מעשיך, ואין לשמוח. בוודאי לא היום.
ולך ניתנה החכמה? את ממרומי ארגז התפוזים הרעוע שעליו את עומדת ומרצה את משנתך תתייגי את "הטוקבקיסטים" כמעוררי גועל? כולם? חלקם? לפי מה? הרי את לא טורחת להביע עמדה.
לפני שאת מלמדת תלמידים כדאי שתלמדי את עצמך צניעות. לא לך ניתנה האמת הצרופה, אם כי את כנראה מפצה על כך ביהירות.
כל דבר אפשר לסובב, כל אמת ניתן לשכתב, כל דעה ניתן להציג כאילו הייתה תורה מסיני. למה לא תסתכלי על פעולות צה"ל וממשלת ישראל ותודי שיש בהם בהחלט הומניות: ממשלוח משאיות מזון והפסקות לחימה יזומות, יוזמות להעברת פצועים מסוימים לבתי חולים בישראל (שנדחו ברובן על ידי הצד השני), אזהרות חוזרות ונשנות במגוון אמצעים לאוכלוסיה הפלסטינית להתפנות לפני תקיפה וכמובן מגוון הפעילויות לאחר הלחימה. שווה גם להזכיר את היחס שישראל נותנת לשבויים ומה שבויי ישראל לא מקבלים כמובן מן הצד השני.
את בהחלט יכולה להתווכח על הכמות, האיכות והמינונים של ההומניות תוך כדי לחימה, אבל אני לא סבור שניתן בכלל להעלות טיעון כמו שאת מעלה – שאין הומניות ושאין אוזן קשבת לביקורת. מכאן והלאה אני מוכן לדון במה שתרצי. אם אינך מכירה במה שנעשה כפעילות הומנית ואם אינך מכירה בהתבטאויות הרבות שהיו כנגד המלחמה כמימוש מצוין ומופתי של חופש הדיבור, תעצרי ותשימי שלט גדול שיזהה אותך עם הצד ההזוי והאנרכיסטי של השיח.
אסתי,זה אותו אחד עם שמות שונים.
אני ממש לא מוטרדת מהטוקבקיסטים. מה שמטריד אותי זה דווקא הבורגנים הטובים. אלו שיושבים להם בנחת בבתיהם החמים והנעימים ומאפשרים לזוועה לעבור.
שגב,
אם היית מוציא ראשך מבורותך הייתה יודעת שישראל יצרה את המציאות שאיפשרה ועודדה את עליית החמאס לשלטון. כמו כן, ארגון שפועל לסיום כיבוש איננו יותר טרוריסט מזה שמפעיל את הכיבוש, אפילו פחות. שלישית, אם אנחנו כל כך מוסריים למה לא מרשים לעיתונאים להיכנס לעזה? למה מסננים את האינפורמציה שאנחנו חשופים אליה?
בגלל שאנחנו כבר הרבה זמן לא מוסריים. בגלל שהפכנו לדבר שעליו אנחנו מלעיזים.
אני מאחלת לך שתרצה לדעת אמת ותחפש אותה.ואז תקבע את דעותייך.
הוא ראה דברים איומים יותר אבל אז לא היתה טלויזיה
בויכוחי עם תומכי המבצע, השתכנעתי שיתכן שהוא לא היה טעות, ושאני פשוט קצת מאמין באופן אוטומטי מדי לנראטיב הפלשתיני. נחלש השכנוע שלי בכך שפעולות פייסניות היו עוזרות לפתרון הסכסוך בוודאות, כי הדרישות הערביות בדרך-כלל קרובות מדי לדרישה להשמיד את ישראל (זו דרישת החמאס, ודרישת הערבים בישראל היא לבטל את חוק השבות, וזו דרישה שקשה לי לקבל).
בעודי מתלבט בסוגיה הזו, נסוגתי לעמדה שגם אם הסיכויים לפיוס עם הפלשתינים הם קטנים, עדיין יתכן שצעדים פייסניים יהיו יעילים יותר מצעדים אלימים.
ולבסוף, שקלתי לסגת לעמדה שייתכן שהמבצע הנוכחי דווקא ישפר, במעט, את הסיכוי לפיוס. הנה, נראה שהחמאס יותר נחוש לחזור לממשלת אחדות, וזה אינטרס שלנו. אני לא בטוח שאי-אפשר היה להשיג את זה בדרכים אחרות, ושבאמת היה צריך להרוג 400 ילדים בשביל זה, אבל אני גם לא בטוח שלא.
איך כל זה קשור לפוסט שלך? גם כשנסוגתי לעמדה שאולי המבצע היה נכון, חשבתי לעצמי שרוח המפקד שמאחוריו היא בעייתית. שהיינו יכולים להילחם בדכאון ועצב על ההרג וההרס שאנחנו זורעים. שהיינו יכולים להיות קודרים יותר, עצובים יותר, ולא לעלוץ על הנצחון הנהדר של צבאנו העצום.
לכאורה, בפיסקה האחרונה אני מסכים איתך. הרי זה מה שביקשת, שלפחות נבין את גודל ההרס שלנו ונתעצב ונתחשב ונרגיש אשמה מסוימת. שנשאל את עצמנו שוב ושוב אם הדבר היה הכרחי. אבל, אני לא בטוח שזה אפשרי. האם אפשרי לתקוף בעצב ובקדרות ועדיין לנצח? האם אפשרי להיכנס לעזה בכוח קרקעי בלי שהכוח ירצה "לפתוח להם את התחת" כפי שהתבטאו חיילינו ובלי שהחיילים הפצועים ישתוקקו לחזור לקרב כדי לעזור במלחמתנו המוסרית לעילא נגד החמאס? את התשובה אני לא יודע, אבל אני חושב שהשאלה מטילה ספק גם על הבקשה שמובעת בפוסט שלך. להיות אנושיים ומתחשבים.
במילים אחרות, האם אפשר לרחם על אכזרים ובה בעת להילחם בהם באלימות קשה?
בפיגועי התופת שמניתי היו משפחות יהודיות שנותר מהן בחיים אחד או שניים היו אנשי שמאל רדיקלי יהודים שאמרו שהם מבינים את מניעיהם של המפגעים המתאבדים. אני באופן אישי כיביתי את הטלויזיה כאשר אירועים אלו קרו ולא משום שחשבתי שהפיגועים שמניתי לא מעוררים אימה או זעזוע אלא מפני שלא היה לי הכח הנפשי לעמוד מול הזועה ולהכיל אותה.
יש אתר ברשת בשפה העברית שמנוהל מגרמניה ששם נמצאו הצדקות למבצעי פיגועים אלה
האם הסקרים המפרסמים שבבחירות 2009 אביגדור ליברמן הוא המרוויח הגדול מהמבצע בעזה
(http://www.hamedina.co.il/),
הם לא ההוכחה הניצחת ביותר לטענה שהצגתי שההומניזם בישראל בדעיכה והוא מוחלף בגזענות?!
בתודה למגיבים על ההתייחסות.