בחירות קירקגוריות: או-או, לא ולא, גם וגם

פילוסוף טוב מלמד אותנו לחשוב. פילוסוף אקזיסטנציאליסט טוב מלמד אותנו לחשוב על עצמנו, על חיינו. קירקגור הוא פילוסוף קיומי מצויין. ניתן ללמוד ממנו, בין היתר, על אחד המרכיבים החשובים בקיומנו, על בחירה. כוונתי היא לכתיבתו על האופן שבו אנשים מסוימים בוחרים, איך הם בוחרים, למה הם בוחרים וכולי. "מה שאדם בוחר הוא תמיד חשוב", קירקגור מבהיר. לא כי הבחירה המסוימת תשנה את העולם, אלא בגלל שלפעמים היא תשנה את חייו, ובדרך כלל תעצב את קיומו. מסיבה זו חשוב לבחור נכון, וחשובה הבחירה הנכונה, חשוב ה"איך" וחשוב ה"מה".
 
בשני ספרים של קירקגור בשם "או-או", מוצגים שני טיפוסים שונים זה מזה, בעלי השקפות עולם כמעט מנוגדות, ומטרות קיומיות אחרות בתכלית. את עמדותיהם השונות אפשר לתאר דרך התייחסותם לבחירה. בהכללה נמצא בעמדותיהם שלושה סוגים של בחירות: או-או, לא ולא, גם וגם. מרבית הדיון של קירקגור עוסק ברובו באהבה, וכך גם כאן אתמקד בבחירה באהבה.
 
שני טיפוסים מוצגים בפנינו בכל אחד מהספרים הללו. בספר "או-או I" הדובר המרכזי הוא א', טיפוס חושני, רווק נהנתן שעוסק בהנאות החיים: אוכל, שתיה, התאהבות, אמנות, התפלספות. בספר "או-או II" הדובר הוא השופט וויליאם, טיפוס צדקני, דתי, אדם נשוי שהוא גם פעיל בקהילה ומופת להתנהלות מוסרית. האהבה של א' היא אהבה רומנטית-ארוטית, שמתנהלת כפיתוי, חיזור, כיבוש והליכה הלאה ל"קורבן" הבא. האהבה של וויליאם היא לאישתו, הבחורה שלה נישא, ואהבתו ניכרת ביכולתו לחזור ולבחור לאהוב את אותה האישה בכל יום מחדש. א' ווויליאם מציגים שתי נקודות מבט, ובהתאם שני אופקים שונים של אהבה. האופק של א' מלא בנשים, מלא באפשרויות. האופק של וויליאם מכיל אישה אחת.
 
א' חי בסגנון חיה ותן לחיות, הוא חכם, מבין את הקיום בשכלו החד, ההגיוני, הוא מסרב לאמץ ערכים רק בגלל שהם מקובלים או רווחים. הוא גם מסרב להטיף לאחרים איך לחיות את חייהם, לדידו – איש הישר בעיניו יעשה. וויליאם מבקש לשכנע ולפתות את א' לבחור בדרך החיים שלו: להתחתן, לבחור במקצוע מועיל, להתנהג באופן מוסרי, להתחיל לחיות כמו בן אדם רציני.
 
הפילוסופיה של קירקגור היא משחק בנקודות מבט. שמות שני הספרים מכוונים לכך שמדובר בשתי נקודות מבט, זו של א' וזו של וויליאם, מכאן "או-או": או דרך חייו של האחד או דרך חייו של האחר, או קיום שקירקגור מגדיר "אסתטי" או קיום שהוא מגדיר "אתי". אלא שהמשחק בנקודות מבט מורכב יותר. בספרים הללו נמצא את נקודות המבט של א' שתופס את חייו, א' שתופס את חייו של וויליאם, וויליאם שתופס את חייו, וויליאם שמתבונן בחייו של א', ויש גם את וויליאם שתופס את איך שא' תופס אותו וכולי…
 
כשבוחנים את אופי הבחירה שבה מדובר מתברר שמבחינתו של א' "או-או" הוא עיקרון הסתירה של אריסטו. מדובר באחד מעקרונות היסוד של הלוגיקה המערבית, שלפיו לא יתכן P ולא-P, בלתי אפשרי לחשוב מצב והיפוכו בה בעת. א' ששכלו חד כתער, מסרב לקבל הבטחות ריקות. כשהוא חושב על נישואים הוא תופס את השקר. מנקודת מבטו לא יתכן גם להיות נשוי וגם להינות. ההנאה החושנית מגולמת בפיתוי, באי הוודאות, בריגוש של הלא מוכר. הנאה מסוג זה לא יכולה להתקיים בין בני זוג נשואים, המחוייבים זה לזה ומכירים זה את זה עד זרא. א' בוחר שלא לייסר את עצמו בשאלת הנישואים, הוא מסרב לעסוק בעניין בכללותו, שכלו מורה לו שלא חשוב אם אתה מתחתן או לא, כי בסוף במילא תצטער על מה שבחרת. לכן המשימה עבורו היא להינות ככל האפשר כל עוד אפשר, לחיות בסגנון אכול ושתה. 

א' מסרב "לקנות" את הערך שבנישואים. אם נישואים היו בעלי ערך כזה גדול לא היו גירושין. כשמנידים ראש על האבדן שבגירושין הוא שומע רק צביעות וטמטום. "אם אדם רוצה להפרד מאשתו עולה צעקה: שפל, נוכל…", הוא אומר. אלא שההגיון מחייב שאו שיש ערך פנימי לנישואים, ואז מי שוויתר עליהם נענש בכך שהוא מאבד אותם, או שאין ערך בנישואים ואז אותו אדם שהתגרש חכם מאחרים ואין זה הגיוני להשמיץ אותו. אם מישהו היה מתעייף מכספו וזורק אותו מהחלון אף אחד לא יאמר שהוא רשע. כי אם לכסף ערך לעצמו אז האדם כבר נענש ואם אין לכסף ערך אז אותו אדם חכם שנפטר ממנו. כך א'.
 
וויליאם תופס את הבחירה של או-או כמו מאזניים שעל כפותיהם מונחים שני דברים שיש לבחור את כבד המשקל מביניהם. מנקודת מבטו של וויליאם יש לבחור בין קיום נהנתני לבין קיום מוסרי, או החרגול או הנמלה, או ה"חכם" או הצודק. וויליאם מסביר לא' ש"או-או" מתנהג כמו כומר בבגדי חול, שהבחירה היא לכאורה עניין יומיומי וטריוויאלי. אך אסור לטעות בניראות החיצונית של או-או, שכן, כאמור, מדובר בכומר. וכשהכומר עטוי גלימה, כלומר כשהוא מופיע בלבושו האמיתי, האו-או מתגלה במלוא עוצמתו, הבחירה, כל בחירה היא עניין חשוב ולעיתים קריטי בקיום הפרטי.
 
וויליאם מנסה לשכנע את א' לא להיות חכם אלא צודק. לדבריו, א' לא מבין שהוא מבזבז את חייו. וויליאם מסביר שה"או-או" של א' הוא מילה אחת, שא' אומר לכל מי שמתייעץ איתו: "או-או". כוונתו של וויליאם היא שמנקודת מבטו של א' לא משנה מה בוחרים, שזה לא באמת חשוב. שאפשר לפתות את רינה, או את דינה או את רגינה. הפיתוי הוא החשוב, ההנאה עצמה ולא האישה עצמה. אלא שהטענה המשמעותית של וויליאם כנגד א' היא שהאו-או של א' הוא לא-לא, לדבריו א' לא בוחר. הוא נמנע מבחירה! טענה זו תוקפת את א' בבטן הרכה שלו: ההגיון. שכן, א' מדבר על בחירה, מתנהל כאילו הוא בוחר כל הזמן, כאילו יש בקיומו גם וגם וגם, אך למעשה, לפי וויליאם, א' לא בוחר בכלל. בפועל ההתנהלות של א' היא לא-לא. לא רינה ולא דינה. לא-לא מוצג על ידי וויליאם כאנטי בחירה, כהעדר הכרעה ממשית, כהמנעות משימוש בחופש לבחור.
 
וויליאם תוקף את א' בנקודות נוספות. הוא מציג לפניו מצב שבו בחור צעיר יבוא להתייעץ איתו בנוגע לעתידו. וויליאם מעריך שא' לא יגיד לו "או-או", לא יסביר לו את תפיסת עולמו שלפיה לא משנה מה שיבחר כי בסוף יצטער על כל בחירה, אלא יחזק את כוחותיו ובטחונו בעולם. בדוגמא זו מצביע וויליאם על כך שגם א' מתנסה בסתירה שבין השכל לחיים, שישנם מצבים, כמו לתת עצה לצעיר שכל החיים לפניו, שבהם א' יתנהג לא לפי עיקרון הסתירה – ובכך א' סותר את עצמו.
 
אבל, לפי קירקגור, לא טיעוניו הנוקבים של וויליאם יובילו את א' לבקש שינוי, אלא הדיכאון והייאוש שבחיפוש ההולך ומתסכל אחר הנאה ועונג הם שיובילו אותו לשקול לזנוח את הקיום האסתטי לטובת נקודת המבט האתית.
 
מנקודת מבטו של וויליאם, הדרישה להנאת הרגע היא לא מוסרית ומובילה לדיכאון. מבחינתו יש מגוון סוגים של הנאה. בנישואים, לדבריו, יש גם אהבה רומנטית-ארוטית וגם מחוייבות אתית. הנישואים, הוא מסביר, הם ידיד ולא אוייב. כך שבחירתו של וויליאם היא בחירת הגם וגם. עבורו, רצונו החופשי בוחר בחובה האתית: לאהוב בכל נפשו, בכל כוחו, בכל מאודו.
 
בקיום של כל אחד מאיתנו נקודות המבט אינן מובחנות אלא מעורבבות. ההזמנה שהופכת את הבחירות הקירקגוריות לאקטואליות ורלוונטיות לכאן ועכשיו, היא הזמנה להתחקות אחר הבחירות של עצמנו ולאפיין אותן. ההבחנה של קירקגור בין סוגים שונים של קיום, מזמינה אותנו להכיר בבחירה כלשהי כבחירה אסתטית או אתית. ההכרה שבחירה היא כזו או אחרת אמורה להשפיע גם על אופי הביקורת העצמית שלנו. אם הבחירה שלנו היא אסתטית, אין מקום להכות על חטא שבאי-היותה מוסרית. אם הבחירה היא אתית, אין מקום לביקורת על העדר הנאה. יש להימנע ממצב שבו הביקורת העצמית היא גם-וגם, שבחירה כלשהי תעורר ביקורת עצמית שלפיה גם לא נהנתי וגם אני לא מוסרי (הדבר דומה לאותו טיפש שגם בחר לאכול את הדגים המסריחים וגם בחר להיות מגורש מהעיר). קירקגור מורה לקוראיו לעצור את הזרימה של "מי שאני" (תהיה עצמך – זו הגדרה לעצלות ולא לאותנטיות). קריאתו אל היחיד המיוחד היא: תיעשה למי שאתה בוחר להיות, תבחר, תהפוך למי שאתה רוצה להיות.