סבל ומשמעות בחיים

בהרי ירושלים

לאה גולדברג (מתוך: על הפריחה)
 
א.
אני מטלת כאבן בין הרכסים הללו,
בתוך עשב כתם ושדוף ושרוף-קיץ,
אדישה ודוממת.
שמים חורים נוגעים בסלע.
מאין בא לכאן פרפר צהב-כנפים?
אבן בין אבנים – אינני יודעת
מה עתיקים חיי
ומי יבוא עוד
וידיחני ברגל
ואתגלגל במדרון.
[…]
 
ג.
איך תעתה צפור עליזה
אל ההרים הללו?
שיר דדים בגרונה,                                                
לבה הקטן מפרכס בחדות אהבה, 
עוד יהיו גוזלים בקנה,                                                  
מזמור אהבה מעוף-כנפיה.                                         
                                                                                   
ולפתע פתאום                                                               
ממרומי התכלת
נגלתה לפניה                                                                 
שממה רגומת אבנים.                                                 
 
מלטוה,                                                                        
מלטוה,                                                                        
למען אשר לא תראינה עיניה                                       
את גוית כל האהבות,                                                          
את קברי כל החדוה.                                                
                                                                                   
           
בגֹבה
הכחל,  
בזמר אהבים גלמוד               
היא תלויה                                                                    
ואיננה משגת                                                                
את המות הזה                                                               
שמנגד.                                                                         
 
ד.                                                                                
איכה תוכל צפור יחידה                                                &
nbsp; 
לשאת את כל השמים                                                
על כנפים                                                                      
           
רפות                                                                            
מעל לשממה?                                                                
הם גדולים וכחולים,
מטלים על כנפיה           
הם עומדים בכח מזמורה.
כך נשא לבי את אהבתו,
היתה גדולה וכחלה
וגבוהה מעל כל גבוה,
מעל לשממה
ועיי המפלת
ותהומות היגון.
 
עד אשר נדם מזמור לבבי
ואפס כחו
ויהי כאבן
ויפול.
 
אהבתי הפצועה, האלמת –
איכה תוכל צפור יחידה
לשאת את כל השמים!

דמיינו תמונה של ציפור יחידה במרחבי השמים הכחולים, ואישה אחת, בודדה, שמתבוננת בהריסות עולמה. האישה מתבוננת בציפור וספק שאלה ספק זעקת מצוקה פורצת מתוכה. מתוך קושי רב וכאב היא מבקשות להבין איך להתמודד? כיצד לשאת את הקיום? השאלות האלו הופכת לפילוסופיות כשלא מבקשים להן מענה מיידי כאן ועכשיו, אלא תשובת אמת לבעיה קדומה: שאלת משמעות החיים. תמונת הציפור הקטנה משרטטת קושי בנוגע למשא הקיום: "איכה תוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמים?" זוהי שאלה רטורית, כי לציפור אין סיכוי להצליח במשימה. כול כובד המשקל של שמיכת שמים סמיכה שמונח על זוג כנפייה השבריריות כשלמטה – שממה, ממחיש את המילכוד שלה. מבטה פוגש בנוף מצולק וכבוי, כך שאין לה מפלט מהשמים, אין לה לאן לברוח, אין מסתור ומנוחה, אין נחמה.
     "איכה תוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמים?" היא שאלה שחושפת בדידות, עצב וסבל. רגשות אלה שמהדהדים מצוקה קיומית, הם שהופכים את השאלה הרטורית לשאלה פתוחה. אפילו נטען שהציפור לא תוכל לשאת את כל השמים על כנפיה, בכך לא לא נפתרה הבעיה, שכן הקיום של השואלת הופך כעת לבעיה שבה עלינו לעסוק: איך מתקיימים עם התשובה? מה עושים עם המצוקה הקיומית? 
     התחלת הדיון הזה במשמעות החיים נעוצה בסבל, באימה שבמוות, באבדן האהבה, בסוף התקווה. העיסוק הפילוסופי שמבטל את הבהילות לתשובה מיידית, מנטרל במובן מסוים גם את המימד הרגשי. העצב והתסכול של המשוררת אינם אמורים לחלחל לתוך הדיון ולהשפיע עליו, שכן על התשובות להיות תוצר של תהליך מחשבתי ורציונלי לגמרי. במובן זה, ההירהורים במצבים קיומיים קשים ומתסכלים שמבחינה רגשית, אמור להיות "נקי" מחוויה רגשית כזו. על ההתבוננות הפילוסופית לתפוס את המימד הרגשי כמו מבעד לקיר זכוכית שבו "הרעש נפרד מן האור" (אלתרמן תשי"ג: 40).
     התמודדות בקיום ממש עם מצבים שבהם הכל נצבע שחור, יכולה להוביל לחיים מתוך יאוש ואולי אף להתאבדות. כשמעמידים זו לצד זו שתי אלטרנטיבות קיומיות אלה: יאוש והתאבדות, האחרונה מציגה תשובה נחרצת שאינה פתוחה עוד לשינוי, כמו אומרת: "הייאוש נמצא כאן והוא לא הולך לשום מקום". התאבדות יכולה לכן להתפס כתשובה האנושית הנחרצת ביותר לשאלת משמעות החיים. כתשובה קיומית, ההתאבדות ממשיכה להדהד עד לאינסוף את זעקת חוסר האונים, הקריאה הנואשת: "איכה תוכל ציפור יחידה"?! זוהי תשובה אתית לכאורה, ששואלת באופן רטורי: בשביל מה להתאמץ כשהמצב אבוד?! למה ראוי לחיות בקיום של סבל ומצוקה?!
 
מקורות

אלתרמן, נתן (תשי"ג) כוכבים בחוץ, תל אביב: הוצאת מחברות לספרות.
גולדברג, לאה (1948) על הפריחה, רחביה: ספרית פועלים
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: