תודה לא' ועד ת'

למאמר בעיתון

מנקודת מבט פמיניסטית אנו מצויים כיום בתהליך ברור של שינוי נורמות בהתנהגות כלפי נשים. מהנשיקה של רמון ועד לניצול המיני הסדרתי של קצב, נשים מניעות תהליך של שינוי הנורמה. התשתית החוקית מאפשרת את הדרישות למיצוי הדין. המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט חיוניים בתהליך הבירור, ההכרעה ומיצוי הדין. אלא שיחד עם הגורמים שתומכים בהן ומסייעים להן, הנשים המתלוננות הן אלה שמניעות את השינוי המבורך הזה.
 
אין הצדקה לראות בתהליך שינוי הנורמה הזה בחזקת מאבק רבתי של נשים בגברים. קל להניח שרובם המכריע של גברים בעלי תפקידים בצבא, בשרות הציבורי ובסקטור הפרטי, לא ינצלו מינית אישה צעירה ואמביציוזית שכפופה להם. גברים אלה לא רק שלא יסתייגו משינוי הנורמה, אלא אף יתמכו בה. קל להניח שנשים רבות, במיוחד כאלה שחוו בעצמן את הנורמה הפגומה, ישמחו על כך שמה שהיה עד לא מזמן חלק מכללי המשחק משתנה. המחשבה שהבנות הצעירות של היום שעתידות לשרת בכפיפות לגברים, לא יחוו רמיזות, נגיעות, גיפופים ואילוצים לספק מינית את המפקד או הבוס, יכולה לשמח מאוד כל הורה וכל אדם בעל מצפון.
 
מבחינה חברתית, אחת הפרשנויות הבעייתית ביותר למצב הנוכחי, היא זו שמקבעת את הנשים כקורבנות ואת הגברים כתוקפים. בעניין זה ראוי  לאמץ את גישתו של פרופ' מרסלו דסקל, שמציע (בספרו "משב הרוח") לשנות את ההקבעות בדפוס המחשבה של קורבנות מחד ותוקפים מאידך. אימוץ גישה זו לדיון בהתנהגות מינית פגומה כלפי נשים מלמד, שכל עוד נשים תוצגנה כקורבנות וגברים כתוקפים דבר לא ישתנה מן היסוד. במצב כזה מה שמובטח הוא שתיווצר דינמיקת מטוטלת שבה כל צד יציג את עצמו כחלש וכנפגע ויתקיף את הצד האחר כחזק ופוגע.
 
בתהליך שינוי הנורמה, נדמה שאחד "המחירים" הוא דימוי בעייתי של האשה המתלוננת. דימוי בעייתי זה עשוי לדבוק גם בנשים שתומכות ומצדדות באשה המתלוננת. כתוצאה מהגשת התלונה, מוכתם דימויה של המתלוננת כאשה הגונה. לא רק גברים אלא גם לא מעט נשים מסתייגים מתמיכה בגירסת המתלוננת ומפנים מבט חשדני ואף אצבע מאשימה לעברה. המתלוננת עשיה להצטייר כפרובוקטיבית, כמי שהביאה על עצמה את הארוע המיני, ואולי אפילו הייתה שותפה להיווצרותו. בכך נתפסת המתלוננת כנושאת באחריות למצבה. עמדה מיתממת או מרושעת מסוג זה מגוננת על הנורמה הפגומה לבל תשתנה חלילה.
 
בנוגע למתלוננות מסוימות, התמונה עגומה עוד יותר. יש נשים שמוצגות כתוקפות במסווה של קורבנות. הן מוצגות כמניפולטיוויות, כמי שעודדו או אפילו יזמו ממניעים אגואיסטיים את הקשר המיני, וכשזה הפסיק לשרת את האינטרסים שלהן, המשיכו לתקוף באמצעות תלונות שאין מאחוריהן דבר. בהאשמות הזדוניות האלה נחשפת במלוא עוצמתה דינמיקת המטוטלת שבה מתהפכות היוצרות – המותקפת הופכת לתוקפת, רק בגלל שהעזה להתלונן.
 
דווקא במקרה של רמון ושל קצב קל לראות איך הכתמת דמותן של המתלוננות לא עולה בקנה אחד עם העובדות. שניהם התגלו כמי שאינם דוברי אמת במקרה הטוב, וכמי שלא היססו להטיח האשמות מרחיקות לכת במתלוננות, גם לאחר שגרסתם נסתרה בהודאתם ובידי רשויות החוק. שניהם לא התנצלו בזמן אמת על הפגיעה שהסבו, ונדמה שגם כעת לא ברור להם על מה בדיוק הם אמורים להתנצל (בעיני עצמם, הם הרי הקורבנות).
 
רמון התנצל כשכבר היה מאוחר מידי. קצב הודה ששיקר והטריד מינית. וראו זה פלא, העובדות הללו לא ניקו מכל וכל את דמותן של המתלוננות. להיפך. בשני המקרים העובדות מתקיימות צד בצד וללא הפרעה עם דימוי בעייתי של המתלוננות. לאחר הרשעתם של שני התוקפים, מסע ההשמצות וההכפשות נגד המתלוננות החל במלוא הכוח. המחיר הכבד הזה, שנוסף על הפגיעה המינית, הוא סיבה מספקת לחבק את המתלוננת, ולהודות לכל אחת ואחת מהן, מא' ועד ת', על התרומה הממשית לשינוי הנורמות בהתנהגות כלפי נשים בישראל. 
 
(פורסם ב"הארץ" 10.7.07)
 
 
 

 
 
  
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: